מקרו סנטר בע"מ ואח' נ' שויהדי ואח'

פסק דין

רקע כללי וטענות הצדדים.

לפניי תביעה כספית שבגדרה התובעים עתרו לחיוב הנתבעים בתשלום סך של 388,559 ₪.

כפי שנטען בכתב התביעה, התובעים הלוו לנתבע מס' 1 (להלן:עלי), סכומים שונים ובמועדים שונים. לפרעון ההלוואות, עלי מסר לתובעים המחאות המשוכות על-ידי צדדי אחרים בסך של כ- 227,600 ₪. המחאות אלו, כולן, הוצגו לפרעון וחוללו באין כיסוי מספיק, בשל כך, נפתחו תיקי הוצל"פ כנגד עלי וגם מושכי ההמחאות.

עוד נטען בכתב התביעה כי, לערך בתחילת חודש אוקטובר 2007, עלי יצר קשר עם התובעים במטרה לסלק את מלוא החובות שנצברו בתיקי ההוצל"פ. ואכן, בתאריך 27.10.07, התכנסו עלי, אביו שהינו הנתבע מס' 2 (להלן:הנתבע), עם נציג התובעים בשם ח'ליל ח'טיב (שהינו גם אביו של התובע מס' 1), במשרדו של עו"ד נעאמנה ג'מיל, שייצג באותה התקופה את התובעים.

בישיבה זו, כך נטען, הצדדים הגיעו לידי הסכמות לפיהן יערך הסכם שבגדרו תבוא התייחסות להיקפו של החוב המוסכם, הריבית וכן תנאים שונים, כאשר חוב זה יסולק ע"י עלי, ולסילוקו יערבו הנתבע וגם הנתבעת מס' 3, שהינה אשתו של עלי.

לגישת התובעים, עו"ד נעאמנה נסח את ההסכם (להלן:ההסכם הכתוב ) כפי הסכמות הצדדים, עליו חתמו הנתבעים מרצונם החופשי

הזמן נקף, עלי לא פעל לסילוקו של החוב, גם הערבים התנערו מערבותם. משכך, הוגשה התובענה, בה התובעים עתרו לחיובם של הנתבעים במלוא החוב כנקוב בהסכם הכתוב בצירוף הפרשי הצמדה וריבית וגם שכ"ט והוצאות.

בשל העובדה שהנתבעים לא הגישו בקשות למתן רשות להתגונן, אזי נתן פס"ד ביום 14.1.09, המקבל את התביעה במלואה כנגד שלושת הנתבעים. זמן קצר לאחר מכן, רק הנתבע ראה להגיש בקשה לביטול פס"ד, ובקשתו זו התקבלה בהחלטתה של כב' הרשמת דנה עופר מיום 17.1.10.

יוצא אפוא, שהמחלוקת היחידה הטעונה הכרעה בפס"ד זה סבה סביב ערבותו של הנתבע לחובותיו של עלי.

לנוכח הגישות הקוטביות שהצדדים גילו לאורכו של הליך, קבעתי דיון לשמיעת ראיות וסיכומי הצדדים שהתקיים בפניי ביום 4.10.11. אחרי שמיעת העדים, התובעים פתחו את שלב הסיכומים בהדגישם שהוכח כי הנתבע חתם על ההסכם הכתוב, ולחילופין הם הוסיפו שהוא הביע מפורשות, בפניי עו"ד נעאמנה, את רצונו לערוב לחובותיו של בנו עלי. כך או כך, לשיטת התובעים, נכון לחייב את הנתבע במלוא החוב.

מהצד השני של המתרס, הנתבע חזר והדגיש את הכחשתו לחתימה המתנוססת על ההסכם הכתוב ונחזית כחתימתו. אף מעבר לכך, הוא הודה שביקר אך פעם אחת במשרדו של עו"ד נעאמנה, אך ביקור זה היה בעניין אחר ולא, כנטען על-ידי התובעים, כדי לערוב לחובותיו של עלי. הנתבע הדגיש כי מעולם לא הביע נכונות, לא בכתב גם לא בע"פ, לערוב לסילוק חובות עלי לתובעים, טענות התובעים במישור זה חסרות כל בסיס ואף הינן בבחינת ניסיונות נואשים לסבכו ולהוצאת כספים ממנו בדרכי רמייה.

דיון והכרעה.

המחלוקת הראשונה אליה אדרש סבה סביב החתימה על ההסכם הכתוב, שכנטען, מיוחסת לנתבע. מן המפורסמות הוא, שנטלי השכנוע והראיה לעניין הוכחת האוטנטיות של החתימה רובצת על שכמי הצד שטענה זו מקדמת את ענייננו, ובמקרה בו עסקינן נטלים אלה הינם מנת חלקם של התובעים. החתימה הינה יסוד מהותי בהוכחת ערבותו של הנתבע עפ"י ההסכם הכתוב, מכאן שעל התובעים להראות בראיות טובות ומשכנעות כי חתימה זו הינה יציר ידיו של הנתבע ולא אחר. עוד חשוב להדגיש, שהוכחת החתימה אפשרית במספר דרכים, כגון בהגשת חוות דעתו של מומחה לכתב יד המשווה את החתימה השנויה במחלוקת לזו הידועה כאמיתית תוך התחקות אחרי נקודות הדמיון והשוני ביניהן, וגם באמצעות עד לחתימה, (ראו, ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, מז (3), 240, 261). אלא שבענייננו, התובעים לא הביאו אף ראיה, לא כל שכן בעלת משקל שבכוחה להרים נטלים אלה הרובצים לפתחם.

הנתבע, כאמור, הכחיש מכל וכל את חתימתו על ההסכם הכתוב. אף מעבר לכך, בנו עלי מסר כי חתימה זו זויפה על-ידו אחרי שההסכם נמסר לידיו לשם החתמת הנתבע. ואילו התובעים העידו מטעמם את עו"ד נעאמנה שמסר כי חתימה זו לא נעשתה בפניו, אלא ההסכם הוחזר למשרדו ע"י עלי כשהוא חתום. בפועל התובעים לא העידו אף עד שראה במו עיניו את הנתבע חותם, לא טרחו להגיש חוות דעת של מומחה לדבר וגם לא הצביעו על נקודות דמיון ברורות ובולטות בין חתימה זו, לחתימות הנתבע שנעשו בהזדמנויות שונות.

במסגרת חקירתו הנגדית של הנתבע, הוצג בפניו צילום של החתימה המופיעה בהסכם, וגם זו שבתצהיר העדות הראשית שהוגש על-ידו (ת/1, ת/2). הנתבע התבקש להבחין בין החתימה המזויפת לזו הנכונה, והצביע על החתימה הנחזית כחתימתו ומתנוססת על ההסכם הכתוב, כזו שתואמת לחתימתו האמיתית, ושלל את השנייה, שכאמור, נעשתה על גבי התצהיר, ולגביה אין הטוען כי הינה מזויפת (עמ' 26, ש'18-28). מכאן, התובעים בדעה, שהנתבע הודה בפה מלא בנכונותה של החתימה השנויה במחלוקת ובכך, כפי גישתם, הם יצאו ידי חובתם. אין לקבל טיעון זה ממספר טעמים. ראשית כל, התרשמותי מהתובע שהינו אדם פשוט, עדותו בפניי התאפיינה בבלבול רב, בקשיי זיכרון וריכוז וחוסר התמצאות בפרטים מהותיים. משזו ההתרשמות יהיה מרחיק לכת ואף לא צודק, לאמץ גישתם זו של התובעים. שעה שקיימת סבירות רבה כי תשובותיו אלו של הנתבע באו על רקע חוסר ניסיונו והשכלתו וגם הקשיים שפרטתי קודם, בהם היה ניתן להבחין על נקלה, הרי אין ליחס לדברים אלה משקל, וביחוד לא כזה שיקים את נטלי השכנוע והראיה . שנית, הצדדים שניהם תמימי דעים כי חתימתו של הנתבע על התצהיר הינה נכונה ואמיתית. הכחשתו של הנתבע לחתימה זו, היא הנותנת שאין ליחס אף משקל לעובדה שראה לאמץ דווקא את זו שטען לזיופה. עצם העובדה שלא ידע לאשר את חתימתו האוטנטית, היא הראיה לכך שאין לסמוך על דבריו וכי סביר להניח שבחירה זו מקורה בטעות. שלישית, הודיה שניתנה ע"י בעל דין בכתב טענותיו או בפרוטוקול הדיון הינה הודיה פורמאלית שמייתרת לחלוטין את המחלוקת במסגרתה של אותה התדיינות, זאת בשונה מהודיית חוץ המהווה ראיה ומשתלבת עם כלל הראיות. לנוכח מעמדה זה של ההודיה הפורמאלית, ולפני אימוצה, חשוב ונכון להשתכנע כי ניתנה מרצון . בענייננו, לנוכח האמור לעיל, אני בדעה כי לא ניתן לגרוס שהודיה זו ניתנה מתוך הבנה ובחירה חופשית לנוכח התרשמותי אותה פרטתי מקודם, שגם מטילה צל כבד על צלילות הדעת של הנתבע בזמן עדותו בפניי.

מן המכלול עולה, שהנתבע לא חתם על ההסכם הכתוב. מסקנה זו מובילה אותנו לטענתם החלופית של הנתבעים, שבגדרה גרסו כי הנתבע התחייב בע"פ לערוב לחובותיו של עלי כלפי התובעים. בטענתם זו הם משליכים את יהבם, בעיקר, על עדותו של עו"ד נעאמנה שמסר בתצהירו כי עובר להכנת ההסכם הכתוב התקיימה פגישה במשרדו בה נכח עלי, הנתבע והעד ח'טיב. עו"ד נעאמנה מוסיף ומפרט בתצהירו כי, הנתבע התחייב בפניו לערוב לחובותיו של עלי. אף יתרה מכך, הוא מדגיש שההסכם נוסח ברוח ההסכמות שהתגבשו בין הנוכחים באותה ישיבה.

לפני שאביא את התייחסותי לטענתם זו של התובעים, ראיתי להזכיר שערבות כגון זו בה עסקינן אינה טעונה מסמך בכתב. ההסדר הקבוע בחוק הערבות מאפשר, הלכה למעשה, יצרית חוזה ערבות בע"פ . יש הסבורים שלאור הייחוד של חוזה הערבות היה נכון וראוי כי תוקפו יותנה בקיומו של מסמך בכתב במישור המהות ו/או הראייתי. זאת משום, הסיכון הרב שנוטל על עצמו הערב, השלכותיו של חוזה חסד זה והעובדה שבשלב כריתת החוזה לא קיים רצון מוחלט מצידו של הערב לכסות את חובותיו של החייב, אלא:" הוא מקווה לאמיתו של דבר, כי ההתחייבות לא תמומש ולא יהיו לה תוצאות"( ד.פרידמן, נ. כהן, חוזים כרך א' עמ' 396). מכל מקום , המחוקק גילה את דעתו מפורשות, ובגדרו של חוק הערבות נשללה הדרישה לקיומו של מסמך לא במישור המהותי גם לא הראייתי.

עם זאת, לנוכח השלכותיו החמורות של חוזה הערבות על זכויותיו של ערב, הובעה הדעה לפיה על הטוען לקיומו של חוזה ערבות בע"פ, להוכיח טענה זו באמצעות ראיות כבדות משקל. הווי אומר, נטלי השכנוע והראיה הרובצים על שכמו של האוחז בטענה זו הינם כבדים במיוחד, כך שאין להסתפק בהטיית מאזן ההסתברות לטובתו, אלא יהיה נכון וראוי לחייבו בהבאת והצגת ראיות משמעותיות ומשכנעות, באופן שהמסקנה המתחייבת הימנם תהיה חדה וברורה, ( ראו, ע"א (מחוזי ת"א) 1011/01 ניצולת הקנטל בע"מ נ' ניר דננברג). דרישה זו תתעצם, כך אני סבור, ככל ששוויה של העסקה גדול יותר והיא מקפלת בחובה חיובים משמעותיים בהשוואה ליכולותיו הכלכליות של הערב. גם, באם עסקינן במקרה של ערבות חסד מובהקת, כגון במקרה והערבות מתייחסת לחוב קיים, או באם בפנינו הסכם מורכב שסביר להניח כי כל ערב או נושה סביר היה עומד על עריכת הסכם זה בכתב.

הנה כי כן, הנטל הרובץ לפתחם של התובעים הינו נטל כבד, לנוכח היקפו של החוב והכנסתו הדלה של הנתבע שמתקיים מקצבת זקנה, גם בשל מורכבות ההסכם והעובדה שעסקינן בטענה לערבות ביחס לחוב קיים. מכל אלה, היה על התובעים להציג מסכת ראיתית משמעותית שממנה תוסק המסקנה כי הנתבע הביע נכונות לערוב לחובותיו של עלי, ואף להוכיח כי הנתבע היה ער לפרטי העסקה המהותיים שנכתבו בהסכם הכתוב נשוא ענייננו. אחדד, הטענה הינה כי הנתבע הסכים לערוב בע"פ לחובו של עלי, שהאחרון התחייב לסלק כפי שנקבע בהסכם הכתוב. משזו הטענה, היה על התובעים לעבור שתי משוכות ולהוכיח כי הנתבע הביע הסכמה לערוב לחובו של עלי וכפי שהחוב גובש ונוסח בהסכם הכתוב. ודוק, גם חוזה ערבות מתגבש באיתורם של שני יסודות הסף, גמירות הדעת והמסוימות, שהינם יסודות נפרדים ועצמאיים. המשמעות של המסוימות הינה איתורם של כל המרכיבים החיוניים והמהותיים להיווצרות החוזה, והכוונה למסגרת העסקה ונושאה (ראו, ע"א 158/77 רבינאי נ' מן שקד, פ"ד לג(2), עמ' 281, 288). באשר לגמירות הדעת, גם בקיומו של מסמך מפורט ומשופע בפרטים קטנים, אין בכך די, משום שנוסף ליסוד המסוימות , על הטוען לקיומו של הסכם מחייב, להראות כי שני הצדדים גמרו בדעתם להתקשר בחוזה מחייב בהתאם לתנאים שקיבלו ביטוי באותו מסמך.